"מדיניות קרן המטבע הבינלאומית בהאיטי העמיקה את המשבר ההומניטרי בעקבות רעידת האדמה שנרשמה שם באחרונה". כך קובע בריאיון ז'אן זיגלר, לשעבר חבר פרלמנט בשווייץ מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, חוקר הגלובליזציה הקפיטליסטית ומי שחשף את ניצול כספם של קרבנות השואה היהודים על ידי הבנקים השווייצים, בספרו "שוויץ, הזהב והמתים". ספר שהיה לרב מכר עם הופעתו ב-1997. זיגלר שימש באחרונה כמדווח מיוחד של האומות המאוחדת בשאלות הרעב והזכות למזון. הוא התראיין על ידי העיתונאית ראמין עבאדי בעיתון היומי הצרפתי "הומניטה".
האם להתערבות המסיבית של ארה"ב בהאיטי יש משמעות אנושית-הומניטרית או שמדובר, בסך הכל, בעוד מהלך פוליטי ואסטרטגי?
יש לברך על כל סיוע הניתן כעת להאיטי במצבה האומלל, ויש לברך גם על הסיוע האמריקאי. אבל אין לשכוח שמאחורי הסיוע הזה יש גם שיקולים אסטרטגיים: האיטי נמצאת כ-160 ק"מ מקובה. התערבות קבועה בנעשה בהאיטי מאפשרת להמשיך את מדיניות החרם על קובה ולעקוב מקרוב אחרי הנעשה בה. לצערי מדיניות החרם והחבלה של ארה"ב כלפי קובה נמשכת גם בעת נשיאותו של ברק אובמה.
מצבה הקשה של האיטי עומד בצילה של טענה, לפיה יש לשים מדינות מסוימות "תחת השגחה" או פיקוח בינלאומי. האם אתה סבור כך?
ההשגחה והפיקוח כבר קיימים, לפחות בכל הנוגע להאיטי. ארה"ב דחפה את קרן המטבע הבינלאומית "להמליץ" על אימוץ, מצד האיטי, של שלוש "תכניות ייצוב כלכליות", שהיו לאסון חברתי של ממש. כתוצאה מתכניות אלה ירד המכס על היבוא להאיטי מ-50 אחוז ל-5 אחוזים, וכך נפגעו הכנסות המדינה. זאת, במדינה שבה המכס היה המקור להכנסותיה העיקריות. בתחילת שנות ה-80, האיטי סיפקה את כל צרכיה לאורז. היום, הודות לפתיחת הגבולות ורכישות של אורז מסובסד על ידי המדינות המייצאות, היא מייבאת כ-75 אחוז מן הצריכה השנתית שלה. האורז המיובא גרם להתמוטטותן של רבבות משפחות של חקלאים שברחו מן הכפר אל העיר – אל שכונות העוני שבפרברי הערים. בפחות משני דורות אוכלוסיית הבירה, למשל, פורט או-פרנס, גדלה מ-50 אלף ליותר מ-2 מיליון.
ב-2007 עלו לפתע מחירי האורז והקמח בהרבה: 65 אחוז ו- 83 אחוז בהתאמה. אלה הם ספסרי הבורסות של המוצרים החקלאיים הקובעים את המחירים, כמובן. מול עליה דרמטית זו במחירים של מוצרי היסוד נותרה לתושבי האיטי ברירה אחת: או לרכוש פחות או למות מרעב. מדיניות ההפרטה המסיבית, הפירות הבואשים של אותן התכניות של קרן המטבע, יחד עם פתיחת הגבולות לחברות הרב-לאומיות האמריקאיות, גרמו לאסון חברתי ללא תקדים.
כך שלדעתך, לאסון הטבע קדם האסון החברתי…
כמובן, ואין לשכוח את קורות הגזל. עד 1883 צרפת קיבלה מהאיטי פיצויים בגין שחרור העבדים. הגזל ההיסטורי של העם בהאיטי, בכל הדורות, הוא ההסבר למצבה החברתי של האיטי כיום. כאשר נערכה ועידת האו"ם הבינלאומית נגד הגזענות ב-2003, נשיא האיטי דאז, ז'אן-ברטרנד אריסטיד, ביקש מעל בימת הוועידה את החזר "הפיצוי בגין שחרור העבדים". המשלחת הצרפתית סירבה לדון בנושא. כעבור שלוש שנים הפילה הפיכה צבאית את אריסטיד מהשלטון. אני גם רוצה לציין, שבידי הבנקים יש הון רב, פרי ניצולו של העם בהאיטי, שגרף הרודן ז'אן-קלוד דובליה, כעת תושב צרפת. הכסף הופקד במוסדות הפיננסיים בשוויץ .
באחרונה נפגשו במונטראל מספר מדינות תורמות שייפגשו שוב בעוד חודש במטה האו"ם בניו-יורק. איך צריכות לנהוג מדינות אלה?
הצעד הראשון הוא לבטל את הסכם הסחר שנחתם ב-2008 בין האיטי לאיחוד האירופאי, הקובע שהאיטי אינה יכולה להטיל מכס על היבוא או מסים על השקעות או על רווחי ההשקעות. הסכם זה פוגע אנושות בהכנסות המדינה בהאיטי. בנוסף, יש לבטל כליל את החוב החיצון של האיטי. דחוף ביותר הוא הטיפול בשטחים החקלאיים הסובלים מהשמדת היער ומניצול יתר. חלק לא מבוטל מ-9 מיליון תושבי האיטי הם חקלאים, ויש לחזק אותם ולהשקיע סכומים ניכרים בחקלאות. כמו כן יש לחוקק חוקי עבודה מתקדמים ולהנהיג שכר מינימום, בייחוד באזורי הייצור לייצוא שהם פועלות ופועלים משתכרים שכר רעב, ללא כל ביטחון תעסוקתי, ומועסקים על ידי תאגידים רב-לאומיים. האיטי צריכה להצטרף לאזור הכלכלי "אלבה", שבו חברות ונצואלה, קובה וניקרגואה, המבוסס על סחר חוץ הוגן. החברה האזרחית במערב חייבת להתערב על מנת שהעם בהאיטי וצרכיו יהיו במרכז תהליך השיקום, ולאו דווקא האינטרסים של ההון הפיננסי הבינלאומי.
פורסם במקור באתר הגדה השמאלית
