הסיפור הסביבתי מסופר אמנם כרשימה קודרת של איומים, אך יש לו גם צד אחר, המספק תקווה. התנועה הסביבתית בישראל היא חלק מתנועה עולמית מתרחבת שמקיפה מגוון כוחות. המסר הבסיסי שלה הוא שאיננו נידונים לאסון: הכדור אכן בידינו. ד”ר דב חנין מתעקש שלבני האדם יש יכולות עצומות – וגם נכונות לשנות.
הסיפור הסביבתי הוא דרמה דמוית קרחון: חלקו הקטן בולט מעל פני המים, אבל עיקרו סמוי. כמו בכל דרמה גם כאן יש אינטרסים חבויים וגלויים, מאבקי כוחות, מפנים פתאומיים בעלילה, פרקים המסתיימים בסוף טוב – ואחרים שסופם עצוב. זהו סיפור מותח ומסתמנות בו סכנות איומות, שעליהן מדברים מדי פעם. אך דווקא על הסיכויים ועל התקוות מדברים פחות, וכמעט כלל לא מנתחים את המאבק עצמו ואת הכוחות המעורבים בו.
כמו החברה הישראלית בכלל, גם התנועה הסביבתית בישראל היא מקרה מיוחד. אי אפשר להבין אותה, למשל, בלי להתייחס למערכת היחסים שהתקיימה בינה ובין הפרויקט הציוני. היחסים האלה החלו בפרדוקס. מצד אחד, הסביבתיות הצעירה בארץ, להלן “החברה להגנת הטבע” של שנות החמישים והשישים, שאבה את הלגיטימציה שלה מהיותה חולייה חיונית בהגשמת רעיון ה”התחברות מחדש של העם לארצו”. מצד שני, מתחילת הדרך היא נמצאה בעמדת אופוזיציה טורדנית. היא התייצבה נגד אותו מודל פיתוח חסר חשבון, שהיה לב-ליבה של הציונות הקונסטרוקטיבית.
איך זה שתותים אורגניים עולים כל כך הרבה? (צילום מאת Anushruti RK)
פתרון לפרדוקס נמצא דווקא במאפיינים האוניברסאליים של הסביבתיות שהגלגול המוקדם של הארגון ייצג. כמו בעולם, גם בארץ הסביבתנות בראשיתה התאפיינה בתפיסה הרומנטית של שימור הטבע מפני פיתוח. לכאורה, מודל שמורת הטבע מקסימאלי, שכן בתוכה נמנע הפיתוח לחלוטין. אבל למעשה חבויה בו עמדה מאוד מינימליסטית, שכן על העולם שמחוץ לשמורה אין לו בעצם מה לומר כלל. הפרדוקס ופתרונו מדגימים היטב את היותה של הסביבתיות הישראלית מקרה מיוחד, אבל לא מקרה חריג, בדיוק כפי שהחברה הישראלית מיוחדת אך לא חריגה. בסופו של דבר, היא מאופיינת באותן מגמות התפתחות הקיימות בתנועה הסביבתית בעולם.
גלים לדמותה של הסביבתיות
בעשור האחרון עברה התנועה הסביבתית בארץ התרחבות מרשימה. הארגונים הסביבתיים התרבו, הוקמו ארגוני חשיבה ולימוד, פעולה ישירה וכאלה המקדמים תחומים מוגדרים, והתפתח דור חדש של התארגנויות מקומיות. אבל חשובה במיוחד ההתפתחות הרעיונית של הסביבתיות. כמו בעולם, גם בישראל הסביבתנות של המאה ה-21 שונה מאוד מזו של מחצית המאה ה-20. ההתפתחות מאופיינת בשלושה גלים, דימוי המגלם בתוכו שתי טענות: האחת, שעל ציר הזמן אכן התרחש שינוי והגלים עוקבים זה אחר זה; השנייה היא שקיימת הצטברות, גל מאוחר סופח אליו משהו מהגלים הקודמים.
הגל הראשון, הרומנטי, שלט בזירה הסביבתית עד שנות השמונים. בשלהי אותו עשור הגיע לארץ גל שני, שבעולם נוצר עוד בשנות השישים, עם פרסום ספרה הידוע של רחל קרסון “אביב דומם”. ביסודו של הגל השני עמדה העברה מהפכנית של הדגש הסביבתי מן הטבע אל האדם. עוקצן של הבעיות הסביבתיות מצוי בפגיעות שהן גורמות לנו, קודם כל ברמה הבריאותית.
מה שכן, נורא יפה. סביבתנות במודל קצת ישן (צילום מאת alemdag)
לצורך ההתמודדות עם הפגיעות הסביבתיות באדם, הגל השני פיתח דפוס שונה של פעילות, במרכז הוצבה העשייה המקצוענית: הן המדעית, המאתרת את החומרים המסוכנים בסביבה ואת פגיעותיהם בבני האדם, והן המשפטנית, המגבשת את הסיכונים לשפה של נורמות ותביעות משפטיות. המשרד להגנת הסביבה, שאז עוד היה המשרד לאיכות הסביבה ואגודת “אדם, טבע ודין” בזירה האזרחית, היו בשנות התשעים דוגמאות בולטות לעשייה הסביבתית המקצוענית.
רק בשנים האחרונות התהווה בישראל הגל השלישי של החשיבה והפעולה הסביבתית, המבקש להכיל את הישגי שני הגלים הקודמים תוך התקדמות מעבר להם. הגל השלישי נשען על תובנות הגלים הקודמים, אובדן חוויית הטבע מהגל הראשון והפגיעות הסביבתיות באדם מהשני – אך מציע התייחסות חברתית הן לבעיות הסביבתיות והן לדרכי ההתמודדות עימן.
הסביבתיות הופכת לשינוי חברתי
ההתייחסות החברתית לסביבה החלה בשאלת הצדק הסביבתי, כלומר הדיון באופיים של הנפגעים מהבעיות הסביבתיות. אכן, כולנו נפגעים מהרס סביבתי, אבל תמיד יש מי שנפגע יותר: זיהום האוויר פוגע יותר בזקנים, חולים, ילדים, תושבי הערים הגדולות, תושבי הקריות, התושבים היהודים והבדואים ליד אזורי התעשייה של באר-שבע; מזיהום המים נפגע יותר מי שאיננו יכול להרשות לעצמו לקנות מים מינרלים; וגם מהצטמצמות השטחים הפתוחים יש מי שנפגע יותר. אמנם המרחב הציבורי של כולנו קטן וצפוף, לכן בשבתות ובחגים הישראלים נדחקים בפארקים, בחורשות ובחופים. אבל מי שיכול לנסוע לחו”ל בכל חופשה או שבבעלותו בריכה פרטית, לא צריך להצטופף איתנו שם.
מסוגיית הנפגעים התקדם הדיון הסביבתי-חברתי לשאלה המשלימה, שאלת הפוגעים. חשוב להבין מי נפגע אבל לא פחות חשוב להבין מי מרוויח. התובנה שהאיומים הסביבתיים אינם תולדה של טעות שתתוקן ברגע שתתגלה, הביאה לפרידת הסביבתנות החברתית מהנאיביות. חברת החשמל הרוויחה מאי-התקנת מסנן שיקטין את פליטת החלקיקים המזהמים מתחנת רדינג לאוויר, המרחב הציבורי שלנו מצטמצם כי יזמי הקרקעות מרוויחים מהפיכתו לנדל”ן בעזרת מקורביהם במערכת השלטון. לכן, בכדי להסיר את האיומים הסביבתיים, צריך להתמודד עם האינטרסים המייצרים אותם.
התמודדות זו העבירה את הסביבתנים מעולם הקונצנזוס של הקמפיין נגד קטיפת פרחי הבר, המערכה הסביבתית המפורסמת ביותר בישראל הצעירה, לעולם של קונפליקטים חריפים. “החברה להגנת הטבע” ו”אדם, טבע ודין”, למשל, הסבו את תפיסת עולמם לתפיסת הסביבתיות החברתית, ונקלעו לעימותים חריפים עקב פעילותם נגד בעלי אינטרסים. לארגונים הוותיקים הצטרפו התארגנויות חדשות, בחלקן מקומיות, שהיו מעורבות במאבקים קשים, שחלקם אף הסתיימו בניצחונות.
וכך, הפכה הסביבתיות החברתית בישראל לתנועה של שינוי חברתי. כיום היא כופרת בעצם תפישתה של הסביבה כשוליים, כטריטוריה צדדית בשולי הסיפור הגדול והחשוב של צמיחת האנושות. סביבה, אומרת התובנה החדשה, היא תכונה מרכזית ביותר של הסיפור הגדול עצמו, מימד מרכזי ההולך והופך לקריטי.
התקווה של הסיפור הסביבתי
מדוע הופך הממד הסביבתי לקריטי? הסיבה לכך פשוטה. בעבר הלא רחוק, המערכת הכלכלית-חברתית האנושית היתה קטנה ביחס לכוכב עליו היא התקיימה. אך במאה האחרונה היא צמחה במהירות, והיום זו מערכת עצומה הממשיכה לגדול במהירות אבל עדיין מצויה על גבי אותו כוכב, בעולם שאיננו גדל איתה. הכוכב הכחול שלנו אכן מיוחד במינו והיכולות שלו עצומות, אבל לא בלתי מוגבלות. בתוך ספינת החלל המוגבלת שלנו אנחנו ממשיכים להתנהג כבוקרים שהמרחבים הבלתי מוגבלים של המערב פתוחים בפניהם, אך במציאות העולם שלנו כבר “קטן עלינו”. גבולותיו של העולם זרים למערכת הכלכלית שלנו, המונעת בידי רווח פרטי לטווח קצר. במאה ה-21 המניע הזה הפך בעצמו למקורה של סתירה חדשה, המחריפה במהירות מיום ליום: גידול שאיננו מתחשב ביכולותיה של המערכת המכילה אותו וגורר אותה למוות.
אתם רואים זיהום. מישהו רואה פה רווח (צילום מאת the)
כיום לא יכול עוד להישאר כל ספק: בעולם המציאות קיימים גבולות סביבתיים, הניכרים במשבר האקלים ובמשבר הפסולת. האם יוכל העולם החברתי הנוכחי, על כל מתחיו הפנימיים ועל המחיר הסביבתי הקיצוני שעליו לשלם, להמשיך להתקיים? תשובה מפוכחת לשאלה הזו מגולמת בחשיבת הקיימות (Sustainability), המציעה פיתרון למשברים הללו. רק היערכות חברתית וסביבתית שונה לחלוטין תוכל לתת מענה לבעייתיות המחריפה. זהו האתגר העצום הניצב בפני התנועה הסביבתית-חברתית העכשווית.
הקיימות איננה התרפקות נוסטלגית על העבר ולא הצעה לחזור אחורה לחיים פשוטים במערות או על העצים. בגרעינה נמצאת תפישה של קדמה אחרת. קיימות לא מתיימרת להציע גידול כלכלי מהיר יותר מהקפיטליזם, אלא צמיחה נכונה ומאוזנת יותר. היא מציעה פרידה מתרבות ה”השתמש וזרוק”, מחברה שבה כבר לא מתקנים אלא רק מחליפים בחדש, מעולם שבו המוצרים מתוכננים מראש לאורך חיים מצומצם וקצר מאוד, כדי לעודד רכישתם של מוצרים אחרים במקומם. במקום המרוץ המטורף במעלה המדרגות היורדות של ייצור, צרכנות ופסולת, קיימות משמעה שימוש יעיל ונבון במשאבי הסביבה, ייצור של מה שבאמת אפשר וצריך לייצר, תוך חלוקה צודקת שלו בין בני האדם בחברה.
הסיפור הסביבתי מסופר בדרך-כלל כרשימה קודרת של איומים. אך יש בו גם צד אחר, המאפשר תקווה: התרחבותה של התגובה לאיומים. שכן, העולם החברתי אינו דטרמיניסטי אלא דיאלקטי, כל מהלך מייצר מענה. הסתירות הקשות במציאות שלנו הן לא רק בעיות אלא גם מקורות של שינוי. הסביבתנות בישראל היא חלק מתנועה עולמית מתרחבת, המקיפה מגוון של כוחות. לפעילים הסביבתיים מצטרפים איגודים מקצועיים, ארגוני נשים, תנועות נוער ושלום. התנועה, המכונה לעתים “אנטי-גלובליזציה”, היא בעצמה תנועה גלובלית.
המסר הבסיסי של הקיימות הוא שאיננו נדונים לאסון. הכדור אכן בידינו. לבני אדם יש יכולות עצומות ויש להם גם נכונות לשנות. תיאור האדם כיצור אגואיסטי שרק חותר להרוויח יותר הוא קריקטורה חד-ממדית, המשרתת מערכת שהרווח הוא האל היחיד שלה. במציאות אנשים דואגים לעצמם, לבריאותם, לעתידם, לילדיהם, למי שהם אוהבים. למרבית האנשים אכפת מאחרים. אנשים מוכנים לוותר, במעגל הכללי ובמעגל האישי, כשהם משתכנעים שהוויתור חיוני. במהותם, אנשים פועלים לא כדי להרוויח יותר אלא כדי לחיות ולהרגיש טוב יותר. אפילו בעולם החברתי ללא מקום לתיקון, שהולך ונוצר סביבנו, ישנם צרכים ממשיים שיולידו מחדש מקום כזה. קיימות אינה הצעה לוותר על החיים הטובים – אלא דרך לחזור ולממש אותם בפועל. זו איננה דרך פשוטה, אבל היא הדרך היחידה לא רק להציל את העולם אלא גם להפוך אותו, עבורנו ועבור ילדינו, למקום שבאמת טוב לחיות בו.
